השתקפות
מבט על מעברי הנפש ועל הטיפול הנפשי כמשקפים את מהות תפקיד האדם בהעלאת הקדושה ובגילוי מלכות שמים. בירור בנוגע לתיאוריה ולדרכי הפעולה של סדנת 'שקוף' המציעה שחרור רגשי והתעלות רוחנית בדרכו של רבי נחמן מברסלב.
רקע
בשנתיים האחרונות מוצעת לקהל גברים ונשים הרוצים להתקדם בעבודת ה' על פי שיטתו ולאורו של רבי נחמן מברסלב, סדנא בשם 'שקוף'. הסדנא מציגה את עצמה כלא טיפולית אך בפועל היא עושה שימוש בטכניקות טיפוליות ידועות, וכאשר מתבוננים בתכנים המוצהרים נוכחים לדעת בבירור שעיקר הפעילות בסדנא מופנית לביצוע שינוי נפשי עמוק. בקצרה מאוד ניתן להגדיר את המוטו בסדנא: לא תוכל לעבוד את ה' כל עוד לא תהיה מחובר לנפשך באמת, ואינך יכול להיות מחובר באמת כל עוד לא ביצעת תהליכי נפש עמוקים של שחרור מחסומי ילדות ומחסומים נוספים, ובמקביל גם למדת לחדור ולגלות את הכנות הפנימית האמיתית והמוסתרת שבנפשך. רק כך יהיה לך 'לב בשר' אמיתי וחי, איתו תוכל להתחיל לעבוד את ה' באמת ובתמים, ברגש, בחיות, ובאהבה.
הסדנא מבוססת על דמות מרכזית אחת: גידי דבוש, להלן המנחה, שהביא עימו משנה טיפולית מהתנסויותיו בעבר ומסדנאות בהן השתתף גם לפני חזרתו בתשובה. בשלב מסויים פגש את הרב ארז משה דורון, מרצה וסופר ידוע ומוערך בתורת ברסלב, נוצר ביניהם קשר הדוק, וכך נולדה סדנת 'שקוף' שהפכה עם הזמן למוטיב מרכזי מאוד ואולי המרכזי ביותר בפעילות ארגון 'לב הדברים' אשר הוקם ע"י הרב דורון להפצת משנתו של רבי נחמן מברסלב.
הרב דורון הוא המעניק לסדנא את הגושפנקא כמבוססת על תורת רבי נחמן, והוא גם זה ש'הביא' לסדנא רוב מוחלט של המשתתפים (ויתכן שממש את כולם). הרב דורון הוא דמות ידועה ביותר. אלפים רבים, ויתכן שעשרות אלפים, נחשפו לספריו והרצאותיו. כאשר הפך הרב דורון למגיש הסדנא יחד עם גידי דבוש, ואף המליץ עליה בחום רב, הלכו אחריו רבים מכל הסוגים והגוונים: בעלי תשובה, חרדים, חרדלי"ם, והרבה 'עמך' שביקשו באמת ובתמים קירבת ה' ופורקן למצוקותיהם, בפרט המצוקות הרגשיות.
נתונים מהשטח
עם התפתחות הסדנא והתרחבות הקבוצות החלו להישמע תגובות מעורבות. חלק מהמשתתפים דיווחו שאכן הסדנא שינתה את חייהם, פתחה להם אפיקים רחבים, קידמה אותם מאוד בעולמם הפנימי וכפועל יוצא אף בעבודת ה' ובכל מכלולי החיים. אולם במקביל הלכו והצטברו תגובות ממשתתפים אחרים שדיווחו על בעיות קשות. למעשה, קיימת קשת רחבה של משתתפים המציגה את עצמה כנפגעת עמוקות מהמתרחש בשקוף.
הנפגעים מדווחים על מצוקה רגשית עמוקה בעקבות הסדנא. ריסוק הדימוי העצמי, פגיעה קשה בזוגיות, פגיעה בקשר עם הסביבה, הצפה רגשית שהובילה לדכדוך שנאה עצמית ודיכאון, ועוד. הם מספרים גם על תחושות של היפך מהתקרבות לעבודת ה': רגשות עמוקים של ייאוש, אוזלת יד, ואפסיות. הרבה מהם ביקשו מאוד, ממש התחננו, "לעשות משהו". לעצור. לזעוק. לא תעמוד על דם רעיך.
הבדיקה שבצענו אין בה כל כוונה לנגח. היא נעשתה בכנות מוחלטת ובמטרה להוציא לאור את הנתונים. התחושה היא שיש לתת לקהל הנחשף לפרסומות מסיביות על הסדנא, לחוות בגלוי תגובות מהשטח המציגות צד אחר למטבע. אנו מצהירים שאנו מכירים גם בגידי דבוש וגם בהרב דורון כיהודים טובים הרוצים טוב. אולם אנו חשים שהטעויות הנעשות בסדנת שקוף הן קריטיות וגורליות וחובה להתריע וליידע. אנו משתדלים לעשות זאת בבהירות ומתוך רצון למנוע נזקים. כל התייחסות כלפי התנהגותם מיועדת רק למטרה זו ולא כדי לתקוף אותם אישית. הקוראים מסמך זה עליהם לא להאמין בוודאות לכל הנאמר, ובהחלט מוצג כאן צד אחד ללא תגובת הצד השני. אולם יכולים הם לחשוש אולי הדברים נכונים, ולשקול היטב את התייחסותם כדי למנוע נזקים מעצמם ומסביבתם.
בסיכום העדויות ניתן להצביע על שלושה מישורים של בעייתיות:
.
1. התיאוריה
א.
אנשים כוונו להתבונן עמוק בנפשם, לחפש מחסומים רגשיים, כמה שיותר פנימיים, עם עדיפות למחסומי 'טאבו' כגון כאבים סביב יחס ההורים בילדות, זוגיות עד לגווניה הפנימיים והאישיים, רגשות דחיה כעס עלבון וכד', ואז להיות כנים עם הכאב, לבטאו, להוציאו ב'כנות מוחלטת'. המטרה המוצהרת היא לבצע שחרור למחסומים אלו המנטרלים למעשה את הנפש מלפעול בצורתה 'האורגינלית'. הטהורה. וכפועל יוצא כל עולם הרגשות, ביטוי הרגשות, הקשר האנושי וכמובן גם הקשר עם הקב"ה, הם מזוייפים וחיצוניים. ביטוי הכאב, ותהליכי העיבוד שלו מחזירים את הנפש לרכותה הראשונית. כעת היא אמיתית. כעת הכל חי באמת.
ב'שקוף' דובר רבות על 'הילד שבך'. זה הילד הרוצה להתבטא ולחיות אולם המחסומים חונקים אותו. 'הילד' המהווה את החלק האמיתי האוטנטי בנפשך. שם מקום הכנות והטוהר. כאשר תניח לו לפעול יהיו חייך הנפשיים-פנימיים אמיתיים.
ניתן לראות הרחבה ופירוט של מהלך הסדנא בנספח, בו מובא תיאור על סדנת 'הילד שבך על פי אושו' שהיא לכאורה המקור המדויק ל'שקוף'. התיאוריה של הגישה מוצגת בה באופן מרשים מאוד, ובבטחון עצמי רב. בקלות ניתן להיסחף שאכן מדובר בתהליך חיובי עוצמתי ותועלתי בלבד. כעיקרון קיימות הקבלות רבות בין עקרונות שקוף לבין הגישה הפסיכודינמית שמייסדה זיגמונד פרויד ראה בהפעלת תהליכים נפשיים עמוקים את חזות הכל. לפי גישות אלו, תהליכים של העלאת חומר מהתת מודע למודע, שחרור, ביטוי תחושות ועיבוד הרגשות, מייצרים תהליך טיפולי חזק ועמוק.
אולם בעולם הטיפול קיימות גישות אחרות, המקובלות כיום הרבה יותר, עקב יכולתן לספק תוצאות טיפוליות מצוינות, מוכחות וברורות, ואף מגובות מחקרית. מה שאפשר לומר הרבה פחות על הגישות הפסיכודינמיות שאכן מרשימות ומקסימות בתיאוריה שלהן, אך בהרבה מאוד מצבים (בהחלט לא תמיד!) עלולות לספק יותר חויה מאשר תזוזה פנימית אמיתית. שקוף אכן מדברת על עבודת ה' ולא על טיפול, אולם כאמור בפועל היא טיפולית לחלוטין. הלכך, יש משקל רב לעובדות על גישות טיפוליות יעילות ומוכחות בהרבה. יעילותן ככלי טיפולי כללי מוכיחה על היותן דרך נכונה יותר לצמיחה ולשינוי פנימי בכל תחום.
ב.
הנושא של טכניקת הטיפול ב'שקוף' זקוק להבהרה מדוייקת יותר. אין זה נכון להמעיט בעוצמתו של תהליך ההתחברות לכאב, ההכלה, הביטוי, והשחרור. בהחלט מדובר במהלך נפשי משמעותי ורב השפעה. אולם זאת בכמה תנאים:
קיים הבדל דק מאוד אבל קריטי, בין ביצוע נכון של התהליכים המוצעים ב'שקוף', היכולים אכן להיות טובים ויעילים, לבין ביצוע לא נכון שאז התוצאות הרסניות. כללים אלו הכרחיים לביצוע נכון של התהליך, ולפי העדויות ניתן לקבוע שלא התקיימו תנאים אלו בשקוף.
בנוסף, כאמור, העלו לצערנו העדויות תמונה עגומה על התוצאות של סדנת 'שקוף', בין כלפי המשתתפים בסדנא ובין לגבי מגישי הסדנא. עדויות אלו מלמדות אותנו על בעיה מבנית שורשית ב'שקוף' למרות שעל פניו ניתן להתדיין על הטכניקות. כלומר, גם אם יוכח לכאורה שהתהליכים בסדנא מבוצעים כראוי, עדיין נהיה בטוחים שמשהו שם מאוד לא בסדר, וזאת עקב העדויות הנרחבות על התוצאות. מה גם, שבהחלט ניתן להצביע על טעויות מוחלטות בתהליכים עצמם.
ומה בדבר העדויות על אלו שנעזרו מאוד? ראשית כל יש לזכור שאין כאן מציאות של 'נעזרים מול בלתי נעזרים', שאז הדיון הוא תיאורטי גרידא, האם טכניקות אלו יעילות או לא, אלא יש כאן מציאות של 'נעזרים מול נפגעים קשות'. אלו שנעזרו לעולם לא יוכלו לתת הצדקה לא לקיומו של תהליך פגיעה, ולא לתהליכים נוגדי הלכה ויהדות. ולגבי עצם העזרה והתועלת, שתי אפשרויות בדבר. ראשית, יתכן שהנעזרים סיננו את העקרונות הטובים מתוך התהליכים הלא בריאים. בנוסף, יתכן מאוד שאכן הם מרגישים עצמם יותר פתוחים/זורמים/משוחררים, אך הם לא שמו לב כיצד הושחתו חלקים באישיותם, כך שלצד התועלת יש נזק ממנו הם מתעלמים.
ג.
לאחר שהתוצאות מצביעות לנו בוודאות על קיומה של בעיה, יכולים אנו לנסות לשער כיצד היא נגרמה. גם אם לא נצליח למצוא הסבר אין זה משנה את העובדות, אולם בכל זאת ננסה להבין, מה גרם למוטציה שהפכה תהליכים מקובלים של שחרור כאב להרסניים.
כאמור, המבנה הספציפי של סדנת שקוף הינו לכאורה שיכפול מדוייק של סדנת 'הילד שבך' של הגורו 'אושו' בה, לפי השמועה, השתתף גידי דבוש לפני חזרתו בתשובה. סדנת אושו אף היא איננה טיפולית גרידא אלא יש לה משמעות פנימית המקבילה לעיקרון 'עבודת ה'' המהווה את המטרה הפנימית המוצהרת של שקוף. מהי המשמעות של אושו?
באושו מכוון התהליך להעניק שחרור עמוק ל'אני' בצורתו הטבעית והראשונית ביותר: ה'ילד'. ומה יתרחש בעקבות שחרור זה? תתרחש זרימה, הקלה, סילוק מחסומים וניקוז רעלים, ואז מה? ואז אתה תרגיש הכי טוב שאפשר. אור, זרימה, שחרור, חירות. ה'ילד' יחיה חיים מופלאים אמיתיים ומוארים, כפי שרק ילד נקי יכול לחיות. מיקוד זה הוא הרובד הנסתר של אושו. יש כאן תפיסה יסודית של משמעות תהליכי הנפש ותהליכי שחרור רגשי. את מה זה משרת? כאן ההבדל בין הפיכת האדם עצמו, רגשותיו 'צרכיו הרגשיים' או 'צרכיו הרוחניים', לנקודת המרכז, לבין תפיסת הקב"ה כדבר המרכזי שצריך להתגלות ב'אני' שלי. הוא ה'אני'. לא אני. הנשמה האלוקית היא האני והיא איננה רוצה לחוות אלא להתבטל.
כעת ניתן להבין את הטעות הקריטית שנעשתה בשקוף. המנחה העתיק מהאושו לא רק את הטכניקה אלא גם את המיקוד. למרבה הפרדוקס הוגדרה חויה זו כעבודת ה', בעוד שבפועל אין מסוכן יותר לעבודת ה' מאשר התרכזות בחוויות. כולל החוויות העדינות והפנימיות ביותר, וכולל חוויות רוחניות אמיתיות! זהו אותו מיקוד הרסני של זרם ה'ניו אייג'' לסוגיו העוסק רבות באור הבורא ובהתגלותו לבריות מתוך תפיסה הפוכה מעקרונות היהדות והתורה.
ניתן לשער שעקב טעות זו, הגיעה הטכניקה שבמהותה היא נייטרלית, לאן שהגיעה. שהרי כאמרת הבעש"ט: "וסרתם – ועבדתם" רק סרת כחוט השערה מה' זהו כבר עצמו ע"ז. לא צריך להרחיק הרבה. כאשר עוסקים באמת בעבודת ה' יש אכן שמירה עליונה. דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום. גם אם נעשים תהליכים נוקבים התוצאה תהיה 'טוב'.
אולם כאשר חלילה 'סרתם' אין הרבה דרך לעבור עד "אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני". כך נכרכות הילות אור לריסוק, שבירה, הפרדה. כך הגוויות והפצועים בצד הדרך, אינם מייצרים מחשבה שניה, חמלה או חרטה. קידוש ה' אינו מביא למצב כזה. קידוש ה'אני', למרבה הצער, מביא גם מביא.
התהליך.
א.
בסדנא בוצעה פתיחה פומבית של כאבים נפשיים עזים ומורכבים תוך כדי נטרול כל מנגנוני ההגנה, וללא הענקת התייחסות נוספת ואף לא כלים מוגדרים/מובנים להתמודדות עם הכאב. היו כאלו שעקב כך שלא חשפו 'כאבים' נפשיים עמוקים דיים, הוגדרו כ'פחדנים' והואשמו בחוסר נכונות לעבוד, ובהתנגדות לשיטה ולמנחה. האשמה זו של התנגדות היא חמורה מאוד ב'שקוף' ועלולה לגרום להעלבה פומבית אכזרית ולסילוק מהסדנא. כך נוצר לחץ חברתי עצום לפתיחה עמוקה ככל היותר. שמענו עדויות על משתתפים שהזדעזעו מאוד מחוויות אותן פתחו משתתפים אחרים (מסתבר שגם ה'פותחים' זועזעו אלא שהיה עליהם להתעלם מכך ולשחק את המשחק לפי כללי השיטה והקבוצה). זה היה אישי מדי, משפיל מדי, ולעיתים גם נגע בנושאים שהצניעות יפה להם. ישנם חוויות אותן פותחים רק בארבע עיניים. בשקוף הן נפתחו בפומבי, ומתוך 'עקרון'.
אנשים הוצפו בכאבים בלתי נסבלים ונותרו להתבוסס בדמם. ציטוט: "המנחה עבר ממשתתפת למשתתפת פתח לכל אחת כאב, וכאשר נפתח הכאב 'כראוי' הוא עבר למשתתפת הבאה, ללא כל עיבוד, תמיכה, ואפילו גם ללא יכולת טכנית להמשיך להתבטא לא בפגישה זו ולא בפגישות הבאות".
תיאורטית קיים מעגל של 'תומכים' האמורים להעניק ליווי המשך, וגם מעגל של 'שותף' או 'חברותא' עימו ממשיכים את העבודה. אולם בפועל, לפחות במקרים רבים עליהם קיבלנו עדות, לא היו לתומכים, ובוודאי שלא ל'חברותות', כלים ספציפיים להתמודדות עם עוצמת הכאב שנחשפה, בכיוון של עיבוד וסגירה. כל אחד מהם עשה מה שעשה כפי דעתו כאשר האוירה הכללית היא המשך באופן כללי של התהליך שהתרחש בסדנא. חשוב לציין שנתון זה מתבסס גם על עדות של תומכים ולא רק על עדויות ה'נעזרים'.
קיבלנו עדות של משתתף שעבר תהליך המשך ארוך על ידי בכיר מה'תומכים'. עדות זו מתארת את תהליך התמיכה כהמשך העלאת הכאב תוך כדי הצבתו כנקודת אמת בה חייבים להכיר. כולל כל הכעסים על ההורים, בת הזוג, ועל עצמי. המטופל ניסה נואשות לבצע תהליך עיבוד והתקדמות. הוא ציפה לסיוע במציאת זויות אחרות על ההתרחשויות. זויות של התמודדות, של גישה מקבלת, לעיתים גישה חיובית. בקשתו מה'תומך' ללכת גם לכיוון זה ולא לבוסס כל העת בצד השלילי, נדחתה על הסף והוצגה כבריחה מהתהליך. אותו נתמך שקע בדכאון, בשנאה עצמית ובייאוש. התהליך גרם לו נזקים נפשיים ותפקודיים ניכרים כולל פגיעה עמוקה בזוגיות. איננו יודעים האם בכל המקרים כך היה המצב, ויתכן שהיו תומכים שנהגו אחרת (גם יתכן שלא, וזו אכן ההנחיה הכללית. איננו יודעים). אולם די במספר מקרים כאלו כדי לערוך בדק בית יסודי.
ג.
נחזור לדון בתנאים לשחרור כאב תועלתי:
1. אין הוא מהווה את התכלית ואת המטרה אלא הוא חלק ממהלך רחב יותר של עיבוד שיטתי לחומר ש'צף'. 2. אין קידוש של ביטוי הכאב בכל מחיר, גם כאשר הוא 'רוע' או התנהגות לא תקנית הלכתית ומוסרית.
כאשר מקשיבים לנתונים ומבינים את הדינמיקה של הסדנא, מבינים שתחת הכותרת 'כאב' טמונה נקודה שורשית יותר המהווה למעשה את העיקר. היא זו הנותנת באופן מוסווה את הגוון המרכזי, וכאשר קולטים אותה מבינים מדוע נצפו לשקוף תוצאות כה עגומות.
כאמור, עלולה להיות בעיתיות בגישה של ביטוי הכאב כחזות הכל, ושיטות הפועלות בכיוון שונה לחלוטין נוחלות הצלחות מוכחות, אולם היא עדיין לא מופרכת מיסודה. ניתן בהחלט לנטרל את הרכיבים הלא נכונים. ניתן לבטא כאב בצורה נכונה. אפשר לעשות איתו עבודת המשך ואף להעזר רבות. בעקבות טענה זו ניתן לחשוב שאכן יש טענות על שקוף אבל יש בה גם חלק אמיתי וחזק של החלקים החיוביים בביטוי הכאב.
לכן חשוב לחדד שאכן הבעייתיות סביב סוגיית ביטוי הכאב קיימת בהחלט בשקוף, אך לא היא הבעיה המרכזית. מבלי לקרוא לכך במילים מפורשות כלול במושג 'ביטוי הכאב' אליבא דשקוף, גם ביטוי 'כנה' של רוע, שנאה עצמית, וגם שנאה לאחרים. זו נקודת הכשל והיא גם זו ההופכת את ההשפעה הכללית של הסדנא להרסנית. מסוכן מאוד המסר המוסווה, המעניק מקום של אמת ומקום של כנות, למידות לא מתוקנות, להתנהגויות בלתי הולמות, לעבירות כפשוטן בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, לאונאת דברים, להלבנת פנים, להשפלה, לאגרסיביות כלפי עצמי וכלפי אחרים, כאשר הכל נכלל תחת הכותרת: ביטוי כנה של הפנימיות ושחרור מחסומי הכאב.
המעבר מכאב לרוע פשוט ביותר. לדוגמה: הבה נבטא כאב. מה כואב? אני לא אוהב את אשתי היא לא מוצאת חן בעיני. ובכן, כאשר אתה מסתיר זאת אתה משקר, מזייף. עליך לבטא את ה'כאב'. אמור לה, במלוא הלהט, במלוא האמת הפנימית שלך: "אני שונא אותך, לא אוהב אותך, לא רוצה אותך".
ואכן, לפי עדות, קרא מנחה הקבוצה לאשתו בכינויי גנאי לעיני כל הקבוצה (!), כחלק מהשיטה.
בשקוף כמובן טוענים שזה לא נעצר כאן. כך משתחרר הכאב ואז באה קירבה אמיתית. זה נשמע אולי אפשרי ברמה התיאורטית. אולם מכיון שברמה ההלכתית זה פשוט איסור, אנו יודעים שיש כאן זיוף גמור. ההלכה היא המגדירה את המציאות, כולל המציאות הרגשית, ולא שיטה כזו או אחרת. זה לא ביטוי כאבים ולא שחרור מחסומים זה פשוט שחרור ללא גבולות של ה'לא טוב', תוך כדי לגיטימציה שזהו הכאב שלי. זו האוטנטיות שלי. לכן אנו רואים איך משתתפים ומגישים נהפכו לאגרסיביים בהתנהגותם כלפי חבריהם ומשפחתם. הם פשוט מתרגלים זאת שוב ושוב והם אינם חשים כנראה מה מתחולל בנפשם.
מעבר לכך, אין צורך להתדיין מדי הרבה על הרובד התיאורטי כאשר אנו שומעים עדויות חוזרות ונשנות על הנחיות מצד המנחה לפרק נישואין, עקב חוסר כנות פנימי מסויים המאפיין את הזוגיות לדעתו. שמענו על זוג שחי נהדר עם 6 ילדים באהבה ואחווה ובעקבות השתתפות הבעל בסדנא הוא חוזר ערב אחד הביתה ומודיע לאשתו כרעם ביום בהיר: "אנו מתגרשים". כתוצאה הובהלה האשה באותו ערב באמבולנס לטיפול חרום בביה"ח. אנו שומעים על זוגות שהתגרשו ואנו שומעים על זוגות שהקשר ביניהם שהיה מצויין נפגע עמוקות.
אינדיקציה נוספת היא השפה והסגנון. גם אם ננסה להניח שיש מקום לדיון על גירושין בין זוג שחי טוב עקב הצורך להיות כנה עד הסוף עם רגשות שונים (דבר המנוגד לחלוטין גם להלכה וגם להשקפת היהדות על מטרת הנישואין), אנו שומעים עדויות על התבטאויות בסגנון: "זרוק אותה", או "לא יהיה לך ממנה כלום". זהו סגנון המבטא יותר מכל מהי הרוח הנושבת במקום.
דוגמה נוספת, כאב עקב יחס ההורים בילדות. מה בעצם כואב לך? ממה הכאב מורכב? תשובה: הכאב הוא התחושות הקשות שלי כלפיהם. אני מרגיש כאב כלומר אני מרגיש זעם ושנאה. ובכן, בטא את כל הכאב כלומר את כל הזעם והשנאה כלפיהם. זהו הכאב שלך. אם לא תשנא עם כל הלב, אתה מזייף. לא ביטאת את הכאב. ציטוט ממשתתף שקוף: "הייתה לי ילדות מאושרת. ההורים התייחסו אלי יפה ואני אהבתי אותם והייתי מלא הערכה. אולם בסדנא אמרו לי: אתה מזייף. תוציא את הכאב. אתה מדחיק. כך הלכתי לחפש מתחת לאדמה איך להרגיש כלפי הורי היפך האהבה. אחי ואחיותי איתם דיברתי כדי לנסות להשיג את המטרה פשוט לא הבינו מה קורה לי".
דוגמה זו מצביעה על קידוש ה'אנטי' בכל מחיר. אולם גם במצבים בהם אכן פגעו ההורים בילד, יש כאן מהלך מסולף. כאב איננו שנאה וזעם. השנאה והזעם אינם קדושים. הם נוצרים על ידי תפיסה מסויימת שלך למציאות, והמטרה בהתעוררותם היא הזדמנות עבורך לשנות את הבחירה שלך, ולגלות את רצון ה' במהלך חייך. לדון את ה' לכף זכות ואז גם לדון את עצמך לכף זכות וגם את ההורים למרות נוכחות הכאב, ובכך בעצם לברר ולברוא את הטוב בעולם, שזו המטרה לשמה הופיע הכאב. זו התכלית שלו.
בשקוף טוענים ללא ספק שזו בדיוק המטרה אליה הם מובילים. הביטוי של הזעם והשנאה הוא רק כדי לפוגג אותם ואז בא שחרור אמיתי. נקודה זו היא אכן עדינה מאוד האם אכן זו הדרך לשינוי או שעצם ההתייחסות לרוע מזוית זו כבר יוצרת מציאות, וגם ההקלה שבאה בעקבות השחרור לא משנה את עצם התפיסה. זו בעצם סוגיה יסודית, מהי ה'נקודה הטובה'? איך מגלים אותה? כיצד מביאים אותה לרובד המציאות? אנו טוענים שיש כאן לשקוף טעות יסודית בעומק ההבנה של 'אזמרה'.
אולם גם כאן מעבר לדיונים התיאורטיים אפשר פשוט להקשיב לעדויות על סגנון ההתיחסות של משתתפי שקוף וגם מנחי שקוף לסביבתם. ציטוט: "הייתי מכור לסדנא למרות שהרגשתי רע ולמרות שחשתי שמשהו כאן לא טוב. יש לסדנא כח משיכה עצום. אולם לאט לאט העירו לי עוד ועוד מידידי ומשפחתי: 'מה מתרחש איתך? פעם היית נחמד וזורם, וכעת נהיית אנטיפת. אי אפשר לסבול אותך ואת ההתייחסות שלך לסביבה'. הערות אלו עזרו לי לקלוט את המתרחש ולהתנתק בכוח איתנים. לאחר ההתנתקות הבנתי הרבה יותר מהיכן נחלצתי".
ד.
אחת העצות המרכזיות בסדנא לגבי התהיה מה לעשות עם הכאב, היא, לקחת את זה להתבודדות. לכאורה, מדובר בעצה הכי מדוייקת ונכונה היכולה להיות. אולם הכל יודעים את הוראת רבי נחמן שלהתבודדות הולכים עם נקודת הצדיק ונקודת החבר. נקודת הצדיק המרכזית על כאב, ועל כל החסרונות המייצרים אותו, היא, לעורר את הריח הטוב. להזהר מאוד מלעורר את הריח הרע שבחיסרון. למצוא את הנקודה הטובה בכל מחיר. לבחור בה. לדעת שהיא המציאות היחידה, ועצם הידיעה הזו קובעת ומגלה שזו אכן המציאות היחידה. לכן וידוי דברים הוא רק לפני הצדיק. וידוי דברים אחר הוא הרסני ביותר. כאשר לוקחים להתבודדות תפיסה לא נכונה של נקודה טובה ושל וידוי דברים, התבודדות זו איננה הדבר הנכון והיא אף עלולה רק לחזק את הצד הלא טוב.
ב'שקוף' טוענים כמובן שהדרך שלהם היא היא הדרך לגילוי הנקודה הטובה ולעירור הריח הטוב, דווקא דרך ביטוי הכאב והשחרור ממנו. אולם לצערינו, ראשית כל, התוצאות מוכיחות את ההיפך. גם בתוצאות אצל משתתפים רבים וגם בצורת ההתנהגות בסדנא עצמה ובעקבות הסדנא, של מגישי הסדנא עצמם.
בנוסף, כפי שהזכרנו לעיל, יש בגישה של שקוף טעות בסיסית באופן שבו מעוררים את הנקודה הטובה. זו טעות דקה אולם חדה ומוחלטת. רבי נחמן ביאר והרחיב וחזר והדגיש את האופן והגישה הנכונים לעבודה הכה יסודית בתחום הרגשות ובתחום ה'אני'. מהי האמת, הרע שלי או הטוב שלי? האם הכאב הוא רגש חוסם או שבו טמונה כל נקודת הבחירה בטוב וגילוי ה' בעולם? מדהים להיווכח כיצד סדנא המתיימרת להיות מבוססת כולה על תורתו של רבי נחמן ולהפיץ את משנתו בעולם, פועלת באופן מובהק ושורשי נגד דעתו המפורשת!
2. לגבי סגנון ניהול הסדנא (ראשי פרקים):
השפלה פומבית כשיטה, בפרט לאלו שהראו חשיבה עצמאית או חוסר התבטלות מוחלטת למנחה. אולם לא רק לאלו אלא גם למשתתפים שלא הראו התנגדות.
מניפולציות כשיטה, שבין היתר יצרו אוירה של פחד ושל רצון לשאת חן בעיני המנחה בכל מחיר, גם במחיר ויתור על עקרונות ועל קוים אדומים.
כריזמה עצומה של המנחה ומירכוז האישיות שלו ודעתו כמיוחדים במינם וצודקים תמיד.